האמנות הצלילית ספוגה מסתורין ודעות קדומות ואף שסודותיה ידועים לכאורה מתי מעט, חיינו מלאים בהם. הצלילים הנובעים מגרונותינו, מן החיות שסביבנו, קולות הבנייה של התמ״א 38, הים, המזגן, הלמות ליבנו, ובל נשכח: המוסיקה שאנו שומעים. כל המסה הצלילית כולה עוטפת אותנו, כמו שדה כבידה בלתי נראה, שלחלקו אנו מצליחים להיות מודעים אך רובו – חומר אפל. אמנותם האמיתית של המוסיקאים לטעמי היא ללמוד להאזין לצלילים ולפתח את הרגישות ועומק התפיסה של המרחב הצלילי וממש כמו המדען, אשר חוקר את שידוע לו שקיים – מנסה המוסיקאי להבין ואף ״לפצח״ את הקיים, ותמיד מתוך תחושה שיש הרבה יותר שהוא אינו יודע מאשר שהוא כן יודע ואף למעלה מזה – דברים שהוא אינו יודע שאינו יודע. אך מהי אותן התובנות שהוא גוזר? והיכן מעבדתו, ומהם כלי המחקר שלו? ומהו הניסוי בכלל?
כדי להתחיל לענות על השאלות המשמעותיות של המוסיקה נדרש קודם כל להסביר מהי המוסיקה מבחינתי. זוהי פרקטיקה אנושית, כנראה מן העתיקות שבהן, שלאורך רוב ההיסטוריה האנושית נעשתה ע״י הקהל עצמו באופן פעיל (המאזין היה גם הנגן) כחלק ממערך חיי הרוח והתרבות, ובחברה העתיקה, כנראה הונהגה העשייה המוסיקלית ע״י האיש המוסיקלי ביותר, או הדומיננטי בחבורה, או זה ש״זוכר״ הכי טוב את הלחנים, אך הוא היה תמיד חלק מן המארג החברתי-המוסיקלי. ככל שהולכת ומשתכללת החברה האנושית הולך ומוקע המוסיקאי מן הקהל ומושם בודד, לראווה על הבמה, קודם בבחינת ״וישחקו הנערים לפני״ ואז בבחינת הגאון ״מכשף הצלילים״ שאנו סרים להופעותיו ומביאים לו תשורותינו. המוסיקאי המודרני הוא למעשה שיאה של התפתחות ביכולות הטכנית של הביצוע וככזה הוא מתעלה על סביבתו בכושר ההבחנה, הדיוק והלימוד אך הוא גם מנותק ביותר מקהלו ותודעתו שורה במרחבים תיאורתיים אשר חלקם פרקטיים ויעילים לביצוע וחלקם מדומיינים מנותקים מכל חווית האזנה או חוויה בכלל.
הפרקטיקה המוסיקלית נלמדת בדרך כלל באופן כזה שמשרת את הנרטיב (והאינטרס) של המלמד. בא המורה ומניח על עמוד התויים של התלמיד חוברת ללימוד נגינה ומספר לו שפה זה דו ושם זה רה ומזור זה שמח ומינור עצוב ושהמוסיקה לא הייתה משהו בימי הביניים, ורק בבארוק ״הבשילה״ המוסיקה להיות התחלה של מה שהיא היום, ושמוסיקה קלאסית יותר טובה ממוסיקה קלה ועוד ועוד עוד הנחות ושקרים ובורות וחצאי דברים נאמרים ונלמדים בין כתלי הקונסרבטוריון (או כיתת המורה) והרי איזו עוד דרך יש ללמוד את הפרקטיקה המורכבת הזו? בערך עשר שנות לימוד לקח לי להגיע למצב בו אני וסביבתי התחלנו לאהוב את מה שיכולתי לנגן, ולקחו לי עוד כחמש עשרה שנים להשתחרר מתפיסות לא ברורות ובוודאי שלא מנוסחות כהלכה (או בהקשרם הנכון) שירשתי ממורי, ומחברי (שירשו אף הם ממוריהם) ולהתחיל לנגן לרוחי ללא עכבות. זוהי פרקטיה מטורפת, בה נדרש ראשית ״רצח בן״ – בו מבוטלת אישיותו של הצעיר בפני רוחם של אבותיות, ומנגד ״רצח אב״ – בו משתחרר המתלמד מכבלי מלמדיו ושואף להתעלות ואף לרשת אותם, ובסופו של יום – ״לידה מחדש״ כמעיין שמפעפעים בו בה בעת, מים מסופות וגשמים של עכשיו ושל קודם ושל קדם, והוא וסביבתו משתנים ללא הפסק.
הנסיון שלי כמבצע הוא לנסות לחיות, לנגן ולהקשיב באופן המלא ביותר, ללא משוא פנים, בסקרנות ובנחישות, לעצב את תודעתי ולהשחיז את יכולותי לחוות ולהחיות צלילים. לספר לעצמי ולאחרים, סיפורים אודותם אך לא לשכוח שבסופו של יום זהו תמיד רגע סינגולרי ורק בו מדובר ורק דרכו יש בסופו של דבר לדבר ולהדהד את היש.
