מלחין-נגן-קהל

פרוייקט מלחין-נגן-קהל נוסד מתחושת אי-נחת פנימית שאומרת ״אתה יכול יותר טוב״. זו תחושה שמלווה אותי לא מאתמול ודוקרת אותי קדימה, כל פעם לכיוון אחר. כדאי שנתעכב לרגע על השאלה: ״יותר טוב״ ממה? לפני הפרוייקט הזה – תשובתי לרוב הייתה: לשפר איזה אספקט בנגינה שלי או לקחת יצרה מסויימת ולנגן אותה באופן ״נכון״ יותר, או לשפר איזה אספקט בתודעה שלי כמבצע. הפעם כמו הצתברו מספר תובנות לכדי תודעה שהניעה מהלך גדול יותר. התובנה שהגעתי אליה היתה ש״המוסיקה האמנותית״ – זו שיש לה מסורת מפוארת והמון מה להציע, יש בה גם כמה בעיות מובנות ש״תוקעות״ ומדללות את העשייה. לא חשבתי שאוכל לפתור את כולן, אבל מה שכן זיהיתי, הייתה הזדמנות ליצור מציאות אלטרנטיבית לאחת ״מבעיות היסוד״: המלחינים והנגנים, בוני ומתקני הכלים, אנשי הסאונד והתאורה, הסדרן בכניסה ואיש הלוגיסטיקה של האולם ואפילו הקהל באולם – לכולנו חוויה נוקשה, מדודה וצרה מאוד של כלכלת זמן וכסף.

מה זה אומר? זה אומר שהדברים נעשים בלא רווחה. למשל המלחין חושש ״להתפרע״ ולנסות דברים חדשים/מוזרים/קשים – כי איזה נגן יסכים  לעוף איתו למחוזות רחוקים? ואז גם יתחילו השאלות משני הצדדים: כמה זה רחוק? כמה זמן זה ייקח? כמה משלמים לי על זה? יש לי זמן לזה? בכלל בא לי לעשות את זה? מה יוצא לי מזה? ואם באמצע אתעייף, זה יהיה בסדר לוותר? מה זה יגיד עלי וכיוצ״ב. ומה לגבי הכלים? האם הם אופטימאליים? והחללים אופטימאליים? והמאזין – הוא קשוב וידען? זה אין סופי הגילגולים האלה, ולמען האמת קצת ילדותי, כמו גישוש של אוהבים שכל צד נמנע מלעשות צעד קדימה מחשש לדחייה (והכרת המציאות הקשה). אך התקווה של ״לעשות טוב יותר״ הייתה חזקה מאוד, והחזון שהתגבש נהיה ברור ולמזלי הייתה לי נקודת פתיחה מעולה שנתנה לי המון ביטחון שאני יכול לשאת את העול.

בעשור האחרון עבדתי על פרוייקטים שונים עם יגאל מירטנבאום והוא בעצם היה מי ״שגידל אותי״ והראה לי שאפשר לעשות את זה אחרת. תודה יגאל. בנוסף, במהלך השנים, העבודה המתמשכת שלי עם מלחינים ומבצעים שונים היה העונג להכיר אנשים יקרים ומדהימים בשפעת היצירתיות והעניין שהם גילו במוסיקה, שירה, ספרות, פילוסופיה ויחסים בין אנשים וצלילים. את כל השפע הזה הם חלקו איתי בשמחה, כשהדינאמיקה תמיד הייתה שכמה שרק נתתי – ככה הם הוציאו מעצמם (וקיבלתי) מהם יותר. מצידי, כ״מוסיקאי שמנגן״, הייתי אחרי שלושה פרוייקטים עצמאיים שבהם לקחתי לי כמה זמן שרק רציתי עד שהוצאתי אותם, ודרכם צברתי הרבה ידע וביטחון ביכולת שלי להניע התפתחות אישית משמעותית וגם שצורת העשייה הזאת תאפשר לי להגיע לתוצאה אומנותית מעניינת וייחודית.

אז האמנתי שיש לי סיכוי להשפיע לטובה, לפחות על חלק מן ה״שרשרת היצירית״, והאמנתי שיהיו מי שיצטרפו לעגלה הזאת, וביולי 2017 ניסחתי את ה״חזון לפרוייקט״ ויצאתי לדרך לחפש לי שותפים לתעלול.

ראשונים לומר כן היו יגאל מירטנבאום, שזה מבחינתנו היה להמשיך לעשות עוד ממה שכבר עשינו ממילא, ושי כהן, איתו היו לי כמה וכמה מפגשים תמיד משמחים ויצירתיים. אליהם נוספו גיל דורי, שהכרתי דרך פרוייקט שעשיתי איתו עם ״רביעיית הסקסופונים של תל אביב״, ועשה עלי רושם מעולה של מישהו ש״בא לעבוד״ ואופיר איזצקי, שהייתה לי היכרות מוקודמת ומעולה איתו שגם הוא אמר כן, אבל סייג שאין לו רעיון כרגע ושנצטרך לעבוד על זה  (ואכן כך היה). הצלע החמישית והאחרונה הגיעה דרך המלצה של אופיר ש״אתה חייב להיפגש עם ערן זקס, הוא חופר כמוך נראה לי תתאימו אחד לשני בול" ואכן כך היה.

עם חמשת המלחינים/יוצרים/חברים האלו יצאנו ביחד בשלוש השנים האחרונות למסעות למקומות ותחושות יוצאים מגדר הרגיל, סוג כזה של טיול שמרחיב את ההבנה של ״מה יש״ ואני מודה להם מכל הלב על התעוזה, העשייה והסבלנות מולי.

בזכותכם יש לי זכות גדולה, אוהב אתכם.

תודה.