מוסיקה

הצלילים שמופקים ונעלמים אינם הדברים היחידים שחשובים, אך הם החשובים ביותר. ועל כן, הקלטות הן דבר מוזר, שכן הן משמרות איזה צל של דבר, ולאחר מעשה, כשאני צופה ומאזין לו, אני מתקשה לזהות את האירוע גופו. זה לא שאני לא יודע מה היה שם או שאני לא יודע לשחזר את סדרת הדברים שגרמו לי לנגן בסופו של דבר כך או אחרת, אך מסך הזמן והפרסקטיבה הוא כבד וכמו בלתי חדיר למציאות שהיא עשירה ורבודה אלפי מונים יותר מהפיקסלים המרצדים ודגימות הסאונד החסרות. ולכן, מה שיש פה לפניכם הוא תיעוד לקוני וצר של איזה דבר שהיה ובאותה המידה יכול היה להיעלם (וייתכן שחבל שלא נעלם) אבל היות הוא ישנו, אני מציע להתייחס להקלטות לכל היותר כאל צילום של מנה במסעדה או גלוייה של מקום חמד. אנא, טרחו ובואו לבקר בו באופן אישי.

החלוקה לנושאים אינה מקרית, כמו הקיום עצמו!!! הקטגוריה צליל ישן-חדש איננה רק שם של מופע שאני עושה (ומשתנות בו היצירות מפעם לפעם) אלא שהוא מייצג תפישה שלי שאנו צועדים באיזה מסדרון היסטורי ארוך מאוד-מאוד, ושממרחקים שונים, כמות האור (והייצוג) שמגיעה אלינו מאותם מקומות קטנה בהתאמה למרחק. אם נתאמן הרבה, כלומר נסתכל בקשב רבה באור המועט שמגיע למרחוק, נדע יותר, אך למרחק חשיבות רבה, כי ככל שמתרחקים, כמות ההשלמות המנטליות (הניחושים ע״פ הנסיון והטעם) גדלה גם היא. 

עד כמה אנחנו רחוקים מהמאה ה-19? קשה לומר, אך אם לצורך אמת המידה נקח את המרחק המנטלי שלנו ממי שהיינו לפני עשור, או מהורינו, ובוודאי מסבינו קרוב לוודאי שאין ביננו לבין אנשי המאה ה19 דבר וחצי דבר. עם זאת, המוסיקה שלהם (התווים!) מדברים אלינו ומפעמים בנו, ומכאן שהנסיון להחיות ולהנפיש את שעבר והיה הוא נסיון, נואש כמעט אך חיוני, למצוא חיבור משמעותי וחי בהווה אל העבר ואולי לחזות אל העתיד.

מוסיקה בת-זמננו מכוונת בעיקר לתקופה שאחרי מלמחת העולם השנייה אשר ממנה לתחושתי עדיין יש לי נגיעה אישית מבחינת החיבור המנטלי, כלומר שאני מרגיש שאני מבין לא רק מה שהם רוצים לומר, אלא למה הם אומרים אותו כפי שאמרו ומה לי ולזה היום.

מקורי מכוון לכל אותם דברים שאני לא זוכר שמישהו אחר כבר כתב ואמר ואני בבורותי ושלא במזיד (נשבע) חושב שהם פרי המצאה שלי.

מקווה שתהנו.