הציפור הפנימית
לאלט סקסופון ומערכת תופים
לעתים קרובות אני תוהה ושואל, מה קורה בעומק הנפש המוזיקלית בזמן אלתור. באיזו מידה האינסטינקטים של פעולה ותגובה הם נצחיים, ג'סטות קמאיות הטבועות בנו ורק מולבשות ב'ביגוד אופנתי' או שמא מסוגננות הן מרגע לידתן? גם בלי ניסיון לתת תשובה ברורה כלשהי, השאלה לבדה מעלה השוואות מעניינות בין מוזיקאים מתקופות שונות ומפינות רחוקות של המרחבים המוזיקליים, ולא רק בקשר לאלתור. מי תהיה נפשו התאומה (שחייה במאה העשרים) של מונטוורדי, למשל? אם פול מקרטני היה חוזר (בזמן) לתקופה מוקדמת, למוזיקה של איזה מלחין הייתה המוזיקה שלו דומה? האם אפשר בכלל לדבר על מאפיינים טרנסצנדנטים שכאלה – מעבר לתקופה ואולי אף מעבר לתרבות?
The inner bird היא מבט על המוזיקה צ'ארלי פרקר. זהו נסיון להפשיט את הג'סטות ולראות את חומרי הגלם שהן מסתירות – ואז להלבישן מחדש, בהקשר אחר. אופן כתיבת הפרטיטורה קרוב ל-Omnibook (אוסף טרנסקריפציות מאלתוריו של פרקר). המימד הגרפי שלה, כמו גם הגמישות והחופש שניתן למבצעים, יוצרים שרשרת של פרשנויות. שרשרת שתחילתה בהקלטותיו של פרקר, שהיו מצידן תגובה פרשנית לקטע קיים, דרך היצירה הכתובה ועד למימד הפרשני שמביאים מבצעיה.
יגאל מירטנבאום
